רשומות
400
שכונה
עורב-1 כאן עורב-2, עבור
אני צועק "וולקייד! וולקייד!", וקם לעומתו בתנועה מאיימת,
מיהו באמת מקארתיסט
אלי (גרגמל) ישי
בחייאת!
שחר עורב במערב
זכרונות ילדות
חורף בחיפה. המדינה שכבר לא בדרך בת שנתיים וחצי, ואני בגילה. גיגית פח מאורכת נשענת בשני קצותיה על דרגשי עץ. מקס יושב על כסא ומעיין בעיתון, מוסיף מפעם לפעם מים חמים מתוך הסיר המתחמם על הפתיליה. עבדכם הנאמן יושב באמבט ומשחק בבובת פלסטיק קטנה וורודה בשם מוישל'ה, מחליק אותה חזור והחלק במורד דופן הפח המגולוון, עד שהיא פוגעת במים וצוללת לקרקעית. אהבתי להתבונן באצבעות ידי המקומטות משהייה ממושכת במים."איפה אמא?", אני שואל."נסעה עם דני לכרמל לראות את השלג"."מה זה שלג?""זה מין גשם לבן שנשאר על האדמה אחרי שהוא יורד"."מה זאת אומרת?""כשאמא תבוא תשאל אותה והיא תספר לך".
קיץ אותה שנה. אני הולך לגנון בתיה, מרחק שלושה או ארבעה בתים מהבית. אני שונא את הגנון. רציתי ללכת לגן שרה, אבל אני צעיר מדי לגן חובה – כך אומרים לי. משעמם לי בגנון בתיה. כולם שם כאלה תינוקות, עושים פיפי במכנסיים ובוכים כל הזמן. אחרי כמה ימים ברחתי מהגנון והלכתי הביתה. בתיה היתה מאוד מודאגת שנעלמתי – בעצם על סף ההיסטריה. אמא הופתעה מעט כשהופעתי כך פתאום בבית.
"ילד בן שלוש בורח מהגנון ומגיע לבד הביתה? יכולת להדרס! בוא ואני אחזיר אותך".
"לא רוצה!"
"אני אספר לאבא והוא יכעס!"
"לא אכפת לי!"
כדי לשכנע אותי לחזור, בנה מקס אווירון מעץ והביא אותו לגנון. האווירון היה אדום והיו לו שני גלגלים קטנים. חזרתי לגנון ושיחקתי כל הזמן באווירון שאבא שלי בנה. לאחר יום-יומיים, כשלא שמתי לב, התיישב לו אחד הילדים על האווירון האדום כדי לטוס איתו. הגלגלים הקטנים נשברו. התנפלתי על הילד בחמת זעם והפלאתי בו מכותי. בתוך המהומה שנוצרה הצלחתי להחמק החוצה וברחתי הביתה. לא חזרתי יותר לגנון בתיה. גם את האווירון לא ראיתי יותר.
אני ידעתי לקשור את שרוכי הנעליים שלי וגם לספור עד אלף. הגננת שרה, אשה קטנה ומכוערת, שלימים אהבתי מאד, הסכימה לקבל אותי לגן שלה. כדי להגיע לגן היה צריך ללכת במורד הרחוב, לעבור על-פני בית-ספר 'השילוח' לילדים בעייתיים, המדרגות לרחוב חרמון, הקיוסק של דוגמן והמכולת של האחים יעקב וחיים, להמשיך עוד מעט, ואז לחצות את הכביש. עשיתי את הדרך כל יום, בוקר וצהריים, לבדי, על-אף שהייתי רק בן שלוש וקצת. לעיתים קרובות התעכבתי אצל הסנדלר, אינני זוכר את שמו, שהסנדלריה שלו, כוך קטן שחציו מתחת לפני הקרקע, היתה ממש ליד הגן. הייתי יורד כשלוש מדרגות מעוקמות לחלל הקטן והחשוך, שריח נפלא של עורות מעובדים מילא אותו, מתיישב ליד הסנדלר, איש זקן, קטן ומצומק שכיפה שחורה לראשו, ומתבונן כיצד היה מלביש את הנעל על האימום, ובעזרת פטיש סנדלרים בעל ראש מעוגל נועץ מסמרים קטנים של עץ במקומות שסימן במרצע מסביב לסוליה. גם 'ברזלים' דמויי חצי סהר היה מתקין בעקב ובחרטום הסוליה כדי שלא תתבלה על נקלה. כשהיה תופר את פיסות העור בעזרת המרצע וחוט 'שפאגאט' חום בהיר, הייתי מתבונן מהופנט בתנועות ידיו הזריזות, שואף אל קירבי את ריחו הנפלא של העור, וגמרתי אומר בליבי להיות סנדלר. תודה לך סנדלר חביב וצר לי ששכחתי את שמך.
תוך זמן קצר הפכתי להיות מלך הגן. היתה גם מלכה כי כך צריך להיות, אבל היא היתה חסרת משמעות. הילדים כולם סרו למרותי והגננת שרה אמרה שהיא בטוחהשכשאהיה גדול אהיה ראש הממשלה. אמרתי לה שאני דוקא רוצה להיות סנדלר והיא צחקה.
היה אתנו ילד בגן בשם יעקב, מרחוב בצלאל נדמה לי, שניסה להפוך אותי לשותף לפשע. יום חורף אחד, כאשר שיחקנו במלך ומלכה בארגז החול הקטן, הוא קרא לי למסדרון, מקום בו היו תלויים המעילים, הוציא מכיסו קופסת גפרורים 'נור', ואמר: "בוא נשרוף את הגן". אני חושב שהוא רצה גם להיות מלך, אבל היות והתפקיד היה תפוס, וחוץ מזה היעקב הזה מרחוב בצלאל היה קצת מופרע, לא הסכמתי. אז הוא הדליק גפרור והתחיל להצית את המעילים. רצתי להזעיק את הגננות, ותוך זמן לא רב כובתה הדליקה בעזרת השכנים וכמה דליי מים, אם כי רוב המעילים הספיקו להיחרך, והמסדרון היה מפוייח כולו.
שלושים שנה מאוחר יותר, הגיע אלינו למשרד טכנאי לתקן את המזגן. העפתי בו מבט אחד ואמרתי: "תגיד, אתה לא במקרה יעקב מרחוב בצלאל שניסה לשרוף את הגן?". זה היה הוא, אבל הוא לא זכר אותי. גם לא שהייתי שטינקר.
כשהייתי בן ארבע וחצי כנראה שהייתי ילד רע מאוד, כי אני זוכר את עצמי כלוא במרפסת המטבח. זו היתה מרפסת פינתית קטנה בין החדר שלי ושל אחי ובין המטבח. הדלתות שהובילו למרפסת היו, כמו שאר הדלתות בבית מלבד דלת הכניסה, דלתות שאת רוב שטחן מילאו ארבעה חלונות זכוכית מופרדים על ידי פסיס-עץ צר. ישבתי על הרצפה כשאני מנסה לחשב כמה זמן צריך עוד לעבור עד יום הולדתי החמישי. אני יכול עדיין לחוש, לאחר חמישים ושבע שנים, את התסכול העז שאחז בי כשהבנתי שבאופן יחסי לשעה שהייתי כלוא במרפסת, חצי שנה היא זמן ארוך לעין שיעור, ממש נצח נצחים. הדבר הבא שאני זוכר זה את עצמי עומד באמבטיה ואמי שוטפת ממני נחלי דם שצבעו את האמייל הצהבהב בארגמן. נודע לי אחר כך – כי אני ממש לא זוכר – שבעטתי ברגל יחפה בחלון התחתון, ופרצתי למטבח מבעד לשברי הזכוכית החדים כתער, על-מנת להמלט מכלאי. לא מתוחכם במיוחד, אבל אפקטיבי. העובדה שנפצעתי גם חסכה ממני את עונש החגורה הצפוי. נדמה לי שלוח הלביד אשר בא במקום חלון הזכוכית השבור, עדיין היה שם כשעברנו דירה שלוש-עשרה שנים מאוחר יותר.
ערב יום העצמאות שנה לאחר מכן. אמי ואני הולכים יד-ביד לגן הזיכרון לראות את הזיקוקים. הרחובות הומים מאדם, והגן מלא בהמון רב עד אפס מקום. אנחנו מפלסים את דרכנו לצידו הצפוני של הגן, מחפשים מקום ממנו ניתן יהיה לחזות בפלא מבלי שיסתירו לי, הקטן. הסתיים לו יום הזיכרון והזיקוקים נורו לאויר. כנראה שהחוויה היתה חזקה ביותר, שכן בשלב מסויים שמטתי מבלי משים את ידה של אמי, ואיבדתי אותה בתוך ההמון הסואן. נשארתי במקום הצפייה המעולה שלי עד סוף התצוגה, ואז התחלתי לחפש אותה בנחיל האדם שהחל לנוע לעבר היציאה. למותר לציין שכל מאמצי היו לשוא.
מה לעשות?
יצאתי מגן הזיכרון ופניתי ימינה לעבר תחנת המשטרה שהיתה ממוקמת ממש מעל קולנוע מאי. עליתי מספר מדרגות ונכנסתי לתחנה. היומנאי היה מופתע למדי בראותו ילד בשנתו הרביעית מופיע בתחנה.
"שלום" אמרתי, "איבדתי את אמא בגן ואני רוצה הביתה".
"איך קוראים לך?", שאל.
"מיקי", עניתי.
"ואת שם המשפחה שלך אתה יודע?"
"בטח!", נעלבתי, ואמרתי לו. הייתי בטוח שלא יוכל לבטא את זה כראוי וצדקתי.
"ואיפה אתה גר אתה גם יודע?"
"ברחוב השילוח עשרים ושלוש", עניתי.
הוא פנה לאחד השוטרים: "קח את הניידת ותביא אותו הביתה".
"בסדר", ענה השוטר, "אבל איפה זה בדיוק רחוב השילוח?"
"אני אראה לך!", התנדבתי. "אתה נוסע בהרצל לכיוון בית-התעשייה, פונה ימינה בבר-כוכבא, עולה ישר למעלה, קצת שמאלה בחרמון וימינה לבית"ר ואז בסוף העלייה שמאלה להשילוח. זה בדיוק מתחת לבצלאל וגאולה".
השוטר העלה אותי לניידת בחיוך חשדני, וכשהתחיל לנסוע שאל בנימה מזלזלת: "אתה יכול גם להראות לי איך להגיע לשם?"
"בטח!" אמרתי שוב, והדרכתי אותו כל הדרך תוך ציון שמות הרחובות שעברנו עד שהגענו הביתה. "אתה יכול להוריד אותי כאן, זה בצד השני של הכביש".
השוטר, שעדיין הפגין חוסר אמון, החליט לרדת אתי וללוות אותי פנימה. הוא הקיש בדלת ולאחר שניות מספר זו נפתחה ואבי עמד בפתח. הבעה של תמהון היתה שפוכה על פניו, שכן בגלל גובהי לא הבחין בי תחילה ולא הבין מה עושה שוטר במדים בפתח ביתו.
"מה קרה?" שאל.
"זה הילד שלך?"
"מיקי! מה אתה עושה פה?" קרא בתימהון.
"איבדתי את אמא, אז הלכתי למשטרה", עניתי.
השוטר, בהבעת התפעלות שהחליפה את חוסר האמון על פניו, תרם את חלקו: "הילד הזה מכיר את העיר יותר טוב ממני!", אמר ויצא לדרכו.
אבי היה עסוק באותה עת בתפירת מזרן גומי קטן, על רצפת חדר השינה-מגורים, שישמש אותו בעת שהוא מתאמן בקליעה למטרה בקבוצת 'קלעי נשר'. התישבתי על הרצפה לידו והבטתי בו בעבודתו.
לאחר זמן מה, נשמעה דפיקה בדלת. אבי ניגש לפתוח ושמעתי אותו אומר לאמי בגרמנית, בה שלטתי היטב: "מה, את לבד מרגוט? איפה השארת את הילד?"
"הוא אבד לי בגן הזיכרון. הסתובבתי בכל הגן לחפש אותו, אבל הוא נעלם. לא ידעתי מה לעשות, אז החלטתי לחזור הביתה. הוא בטח יגיע עוד מעט".
"ואיך בדיוק הוא אמור להגיע? לא נראה לך שהיית צריכה להמשיך ולחפש או לפנות למשטרה?"
"ומה המשטרה יכולה לעשות עכשיו עם כל האנשים ברחובות? נחכה קצת ונראה מה קורה".
"אז תדעי לך שילד בן חמש הוא בעל תושייה ויותר בוגר ואחראי ממך – הוא כבר נמצא שעה בבית!!!"
זה היה רגע מכונן.
מאותו רגע ידעתי שאין שני לי בעולם כולו.
מה שהסתבר כמובן, ברבות השנים, כטעות גסה אשר השפעתה על כל מהלך חיי היתה רעה והרסנית במידה לא מבוטלת.
שח-מט
במשך שנים מספר נהג אבי לשחק שח-מט בימי ששי עם אדון גולדשמידט מרחוב הלל. הם שיחקו לסירוגין, פעם אצלנו ופעם אצלו. כששיחקו אצלנו, נהגתי לשבת ולהתבונן. אדון גולדשמידט היה איש גדול, קרח, ממושקף, וזיפי שיער כהים צמחו מאפו ומאוזניו. מפעם לפעם, כשהיה שקוע במחשבה עמוקה כשראשו שעון על ידו האחת, נהג לחטט ארוכות במעמקי חוטמו. מבחינתי, לא היה בזה שום דבר מיוחד או מפתיע, מלבד העובדה שלצורך הכרייה היה משתמש בזרת של ידו הפנוייה. אני, כשחיטטתי באף, נהגתי להשתמש באצבע המורה. כשניסיתי לחקות אותו, לא הצלחתי להבין למה הוא משתמש דווקא בזרת – הרי נוח ונעים יותר היה להשתמש באצבע, וגם היעילות היתה רבה לעין ערוך. נסו פעם ותיווכחו כי רדיוס הסיבוב של האצבע גדול יותר וכי היא מגיעה בקלות רבה יותר לכל פינה, מנתקת וגורפת גושישים ביעילות, ומשהוצאנו את המוח'טה היבשושית למחצה לאוויר העולם מבעד לנחיר, אין עלינו אלא להצמיד את האגודל ולמולל בתנועה סיבובית קלה עד ליצירת כדור אפרפר קטן, אותו ניתן להטיס בקלות, בנקיפת אצבע צרידה, לכל מטרה שנבחר. כל זאת, האמינו לי, ניסיתי, לא ניתן לבצע בעזרת הזרת!
אתמול, סוף-סוף הבנתי. שכבתי במיטה צופה בטלוויזיה, וברגע מסויים החלטתי לבצע ביעור של גופיף טורדני אשר התמקם במעמקי חוטמי. שלחתי את אצבע ידי הימנית למשימה, ואויה לי!!! –- האצבע עבה מדי ואינה מגיעה למעמקי הנחיר. לרגע לא ידעתי את נפשי, ואז עלתה בעיני רוחי דמותו של אדון גולדשמידט הזכור לטוב. פרצתי בצחוק רועם שהעלה מבט תהייה מוזר בעיני זוגתי, ועברתי לזרת. הופל'ה, יש! – צריח לג-6, שח ומט. נכון שאי-אפשר היה ליהנות מהפעילות הנוספת המתוארת בקצרה לעיל, אך ענין האצבע והזרת הובהר לי אחת ולתמיד.