גרנו בהדר, ברחוב השילוח 23, בבנין מכוער שפינתו האחת מעוגלת, מסוף שנות השלושים או תחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת, בדמי מפתח. שנים לקח לי להבין מה ענין המפתח לשכר דירה. דירתנו היתה הדירה האמצעית בקומת הקרקע מצד הרחוב, קומה שנייה ממזרח ושלישית מצפון לכיוון 23א'.
בשנים הראשונות גרה בדירה מימיננו משפחת איזנשטט עם בנותיהן צילה ובלהה שהיו בשנות העשרה שלהן. בלהה ניגנה בכינור וכונתה על-ידינו בשם: "בילה מיט די בללייקה". נכון יותר לומר שבמשך שנים מספר ניסתה לנגן – מלבד כמה סולמות שהבריחו את כל הציפורים מהאזור – את ה-'קליינה נאכט מוזיק', ולא הפריעה לנו כל-כך העובדה שמוצרט ביצע בקברו את הטריפלה-סאלטו-מורטל מרוב ייאוש, כמו העובדה שמשך שנים היא לא הצליחה לדלג על אף זיוף מאלה שייצרה בפעם הראשונה בה נטלה קשת בידה והניחה כינור מתחת לסנטרה המחודד.
לימים, משעברו דירה (כנראה בעקבות הגלייתם של בלהה וכינורה לאנטארקטיקה), נכנסה במקומם משפחתו של ה"קומנדנט", משפחת גושן (גולדשטיין), אך על כך יסופר עוד במקום אחר.
הדירה שמשמאלנו היתה שכורה ע"י קיבוץ אפיקים, ובה שהו נהגי המשאיות כשנזקקו ללינת לילה.
מעלינו התגוררה משפחת אפט, זוג דתי מבוגר שילדיהם כבר היו בעלי משפחות משלהם. אנשים טובים, חביבים וצנועים, שבנם הצעיר יששכר לימדני את טעמי המקרא בהברה אשכנזית, והכין אותי עם פרשת "כי תבוא" לעלייה לתורה בבר-המצווה שלי, בבית הכנסת הקטן שהיה בפינת הרחובות ארלוזורוב ומיכאל. על-פי מקורות יודעי דבר הביצוע היה מעולה, אם כי אני זוכר בעיקר את נסיונות ההתחמקות שלי ממטר הסוכריות המכאיב שניחת עלי מכל עבר. יש משהו סדיסטי בכל העניין הזה, לא?
את יתר הדיירים בקומות העליונות אינני זוכר, מלבד משפחת פרקש עם ילדיהם לודוויג ורפי שהגיעו לשם בערך בהיותי בן עשר.
ממש מתחתינו גרה המורה לפסנתר גברת זינגר עם בנה זיגי, ובדירה לידה גברת מלר עם בתה רבקה שהיתה גדולה ממני בשנה וחברתי הראשונה למשחק 'אבא ואמא'.
בצד מזרח, ממול למרפסת המטבח שלנו, בשטח שלימים ייבנה בו בית מספר 25, היה הצריף של משפחת מזרחי עם לול תרנגולות ושרותים בחצר. קול התרנגול הקורא עם שחר, היה תרועת ההשכמה שלי בשנותי הראשונות. — הדר-הכרמל, שכונת פועלים בחיפה של שנות החמישים.
אילו ירדת בגרם המדרגות הארוך שהפריד בין המגרש הריק ובין צידו המערבי של הבנין שלנו ופונה ימינה על הגשר, היית מגיע לבנין 23א', שהיה נטוע במקביל לזה שלנו, מצד צפון. בבנין זה גר, בקומת הקרקע, אברם הפרחח, נער יפה תואר שידו בכל ויד כל בו; בקומה שמעליו, אבינועם, שכבר אז ניתח קרפדות ונחשים על המרפסת, והיום הוא פרופסור ידוע ומכובד בהדסה; באותה קומה, אשר, ידידי ובן-גילי, ארכני, רעשני, ובעל אזניים גדולות וזקורות הבולטות משני צדי ראשו כידיותיו של קומקום; קומה מעליהם, עמי ואחותו הגדולה אורה – עליה היה אחי הגדול מציץ מבעד לחרכי התריס בנסיון לתפוס אותה מורידה חולצה; ובקומה האחרונה, האחיות אנני ומירי, בנות הדוד של אברם, שהיו יושבות במרפסת עם "רולים" בשיער או עם "אבו-עגילה" לפי צו השעה, ומפצחות ערימות אינסופיות של גרעינים, ובדירה שלידן אסתי הדתייה הממושקפת. כל אלה ואנוכי, עבדכם הנאמן, היינו ילדי המגרש.
אנו, הילדים, נהגנו לשחק באותו מגרש שליד הבית, שלימים ייבנה בו בנין מספר 21.
היה זה מגרש של אבנים וטרשים שירד בשיפוע תלול, משפת הרחוב ממש, לכיוון הוואדי. גם לא מעט פסולת היתה מפוזרת על פני השטח – קרשים ישנים, מיני ברזלים חלודים, רהיטים שבורים, קופסאות שימורים חלודות ומעוכות, קרעי בדים ישנים, שאריות גדר תיל, ועוד מיני שיירים ופריטים – שעל-אף היותם חפצים, לא היה לאיש חפץ בהם – כהנה וכהנה. אפילו ה'אלטע זאכן', שנהג לעבור בשכונה מדי כמה ימים עם עגלתו הרתומה לחמור כשהוא זועק את קריאת הקרב הידועה שלו מבעד לגליל פח חרוטי, לא טרח לעצור שם כדי לחפש מציאות.
בחורף היו גבעולים ירוקים מבצבצים בין ערימות הפסולת, וביניהם כרכומים, סתווניות, כלניות ואפילו רקפות. גם חמציצים ניתן היה למצוא. בשלהי החורף הופיעו החרציות, ובקיץ, כלומר, כל הזמן כמעט – שכן במבט לאחור רוב שנות ילדותי עברו להן בקיץ אינסופי – כוסה המגרש במעטה סמיך של קוצים וחרולים בגובה המותן, וביניהם גם שפע של סביונים ומעט ח'וביזה.
בחלקו התחתון של המגרש, מקום בו התחבר עם הוואדי, היתה הצמחיה עבותה יותר – כמה עצי חרוב ותאנה, ובעיקר סירות קוצניות ענקיות – ובתוכה מעברים צרים ומפותלים, שכדי לעבור בהם צריך היה להצטמק, להתכופף ולפעמים אף לזחול, כדי לא להפגע מהקוצים החדים כתער או מהענפים הזדוניים, אותם שחרר זה ההולך לפניך. בדחילו ורחימו היינו מתקדמים בטור עורפי ביער הנורא הזה, מי חרבו ומי קשת חיציו נכונה בידו, ערוכים ומוכנים לקדם פני כל צרה שתבוא.
מגרש סתמי זה, היה בעבורנו עולם ומלואו. חיילים, פיראטים, אינדיאנים, קוסמים ופיות שכנו בו למכביר. מלחמות חורמה נערכו בו, בריתות אמיצות נכרתו בו, סיפורי אימה נלאטו בו ופואמות אפיות נהגו והושרו בו, בקולותיהם הצרחניים של ילדים נלהבים.
"המגרש" היווה את תמצית חיינו באותם ימים, ומי יודע עד כמה תרם לעיצוב תודעתנו, ומה מידת השפעתו המתמשכת על מהלך חיינו עד עצם היום הזה.
משחקים נוספים באותם ימים היו החלפת אוספים של קופסאות סיגריות כגון מטוסיאן, כנסת 6, דפנה וכו', עטיפות של מסטיקים, ומשחק בפקקי בקבוקים אותם היינו ממלאים בשעווה של נר כדי לתת להם משקל.
בחופשים היינו בונים עגלות מקרשים ישנים אליהם חיברנו ארבעה "קוגלגרים", ועליהן היינו טסים במורד הרחוב כעל מזחלות שלג במורד האלפים. ממש לא רע. היה כיף.
אחד המשחקים האהובים עלינו ביותר היה קרבות בין "הרחוב למעלה" ו"הרחוב למטה". היינו מצטיידים ברוגטקות (מקלעות קראנו להן באותם ימים), קשתות, חיצים, כידונים, חרבות, נבוטים, אבנים, וכמויות עצומות של כדורים ירקרקים (גולגלך) שקטפנו מעצים שאת שמם מעולם לא ידעתי, ואשר שמשו כתחמושת למקלעות אותן ייצרנו מענף מפוצל ומגומיות שחורות שנגזרו מאבוב של צמיג ישן. אלה היו מלחמות גוג ומגוג, עם שבויים ופצועים אמיתיים. לנו, למעלה, היו הלוחמים הנועזים אברם מחרז, זבל'ה – שאת שמו האמיתי לא ידענו גם אז – ולסלי השמן; ואילו להם, למטה, היו אלישע, סטולרו, ומיקי המטורף, בנו של הרמן הספר. במלחמות האלה השתתפו כולם, מגדול ועד קטון. לא היו שחרורים מכל סיבה שהיא. אם חשבת שאינך משתתף, ועברת לתומך בשטח היריב בדרך לספרייה, אבן שהיתה פוגעת בך או צליפת מקלעת, היו משכנעים אותך כהרף עין שאין מנוס אלא למלא את כיסיך בגולגלך ולהצטרף לאחיך הלוחמים בעוז ובגבורה. המלחמה היתה מסתיימת עם רדת החשיכה, ולמחרת, פרט לסיפורי הגבורה וליקוק הפצעים, היינו שוב כולנו חברים, מקצה הרחוב ועד קצהו, עד לפעם הבאה.
כדורגל היה גם הוא משחק נפוץ בשכונה. שתי אבנים שהונחו על הכביש שימשו כשער; הכדור היה בדרך כלל כדור שהוחרם לצורך המשחק מאחד הילדים הקטנים, שבתמורה שותף גם הוא במשחק כשוער, או במקרה הגרוע, חבילת סמרטוטים שנקשרה ושימשה ככדור. לאחר ששני הבריונים הגדולים ביותר בחרו לעצמם קבוצות, התחלנו לרוץ על הכביש ולבעוט בכדור אם במקרה הגיע אלינו. מפעם לפעם נאלצנו להפסיק לרגע, על-מנת לשלוח את אחד הילדים הקטנים, שלא נבחר לשחק, להביא את הכדור שנבעט לאחת החצרות או המרפסות, ואחת לשעתיים בערך על-מנת לאפשר למכונית בודדה לעבור. מזל שעוד לא היתה טלוויזייה.
בצל הבאובב 